עובדות: המערערת, אזרחית הפיליפינים, עבדה כדין כעובדת סיעוד משנת 2001 ועד לשנת 2007, ומאז שנפטרה מעסיקתה היא שוהה בישראל שלא כדין. בדיון בבית הדין לביקורת משמורת שוהים שלא כדין היא מסרה כי היא מסכימה לגירושה מישראל, אולם בעתירה שהוגשה על ידי עורך דינה, מוחמד פוקרא, נטען כי יש לה בן זוג בישראל ולכן היא מבקשת להשאר. בית המשפט לעניינים מינהליים דחה את בקשת המערערת לצו ביניים, שיאסור על גירושה עד להכרעה בעתירה.
הוחלט: בית המשפט העליון דחה את בקשת המערערת לסעד זמני במסגרת הערעור, וזאת מן הטעם שנוכח שהייתה שלא כדין ולנוכח העובדה שלא העלתה את הטענה כי יש לה בן זוג ישראלי בבית הדין לביקורת משמורת, המערערת לא עמדה בנטל להראות כי מאזן הנוחות מחייב מתן סעד זמני. באשר לטענת המדינה כי דין הערעור להדחות מן הטעם שההליך הנכון שבו היה על המערערת לנקוט הוא הגשת בקשה רשות ערעור – בית המשפט העליון נמנע בהחלטה זו מלהכריע בטענה, והשאיר אותה להכרעת רשמי בית המשפט העליון.
http://elyon1.court.gov.il/files/09/830/079/w02/09079830.w02.htm
הוחלט: בית המשפט העליון דחה את בקשת המערערת לסעד זמני במסגרת הערעור, וזאת מן הטעם שנוכח שהייתה שלא כדין ולנוכח העובדה שלא העלתה את הטענה כי יש לה בן זוג ישראלי בבית הדין לביקורת משמורת, המערערת לא עמדה בנטל להראות כי מאזן הנוחות מחייב מתן סעד זמני. באשר לטענת המדינה כי דין הערעור להדחות מן הטעם שההליך הנכון שבו היה על המערערת לנקוט הוא הגשת בקשה רשות ערעור – בית המשפט העליון נמנע בהחלטה זו מלהכריע בטענה, והשאיר אותה להכרעת רשמי בית המשפט העליון.
http://elyon1.court.gov.il/files/09/830/079/w02/09079830.w02.htm
