נגד הנאשמים הוגש כתב אישום המייחס להם שורה של עבירות סחר בבני אדם, הבאת אדם לידי עיסוק בזנות, גרימה לאדם לעזוב את המדינה לשם עיסוק בזנות, סרסרות ועבירות נלוות נוספות. בית המשפט המחוזי קבע במסגרת הליך הבקשה למעצרם של הנאשמים עד תום ההליכים שלא נראה כי חומר החקירה מניח תשתית ראייתית לאישום בעבירה של סחר בבני אדם. זאת היות שלא נמצא ראיות לביצוע של "עסקה רכושית" במתלוננות, ולא הובאה ראיה כי הן אולצו לקים יחסי מין ללא תמורה או כדי להחזיר את הוצאות הבאתן לישראל. כמו כן נקבע כי אין ראיות לפיהן התקיימו פיקוח ושליטה על תנועותיהן ושעות עבודתן של המתלוננות, וחומר החקירה מעלה כי המתלוננות ביקשו לבוא לעבוד בזנות בישראל ובעקבות שידולן על ידי אישה ברוסיה נוצר קשר עם הנאשמים, אולם אין ראיות כי התקיים קשר עסקי בין אותה אישה לבין הנאשמים. עוד נקבע כי "מהעדויות עולה כי הן המשיבים והן המתלוננות התייחסו לעבודת המתלוננות בזנות כמקום עבודה רגיל ונורמטיבי לכל דבר וענין, ומשכך, אך טבעי הוא כי מעסיקיהן הלכאוריים – המשיבים 1 ו-2 – כעסו עליהן כשלא יכלו או לא רצו לעבוד, הן בשל היותן במחזור חודשי או בשל אי רצונן לעבוד מסיבותיהן הן". בית המשפט קבע כי לו היו ראיות לביצוע עבירות של סחר בבני אדם הוא היה מורה על מעצר עד תום ההליכים, אולם היות שמדובר בעבירת סרסרות בלבד, יש מקום לשחרר את הנאשמים לחלופת מעצר.
