מועד פרסום: 16.4.2006
עובדות: העותר הוא אזרח הודו, שבא לישראל באשרה לצורך עבודה בענף הסיעוד, אך נפל קורבן לתרמית המכונה "פליינג ויזה", כלומר, אף על פי שהובא לצורך עבודה בסיעוד אצל מעסיק ספציפי לאחר ששילם אלפי דולרים כדמי תיווך, עם הגעתו לישראל מתווך כוח האדם שהביאו לא הביאו אל מעסיקו הרשום. חרף ניסיונותיו, שחלקם נעשו לאחר שנעצר ושוחרר לצורך מציאת מעסיק והסדרת מעמדו, לא עלה בידו לאתר מעסיק חדש בתחום הסיעוד, וזאת משום שסוכנויות כוח האדם אליהן פנה סירבו להציע לו עבודה כיוון שאינו דובר אנגלית. העותר, שיוצג על ידי "קו לעובד", טען כי המדינה הפרה את חובתה לוודא כי לא יובאו לישראל עובדי סיעוד שאין מעסיק המבקש להעסיקם, עובדים שאינם מוכשרים לעבוד בעבודת סיעוד ועובדים שאין להם את כישורי השפה הדרושים על מנת לעבוד בתחום. לפיכך, העותר עותר למתן רישיון ישיבה כללי מסוג ב/1 עד להשלמת 63 חודשים ממועד כניסתו לישראל, לקביעת הנחיות מינהליות למתן רישיונות ישיבה למהגרי עבודה בענף הסיעוד שהובאו לישראל במרמה ולקביעת הנחיות מינהליות ביחס לפיקוח על מתן רישיונות ישיבה למהגרי עבודה בשגרירויות בחו"ל.
נפסק: בית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב-יפו דחה את העתירה מן הטעמים הבאים:
(1) העותר "עשה דין לעצמו" כאשר חרף העובדה שלא מצא מעסיק חדש הוסיף לשהות בישראל שלא כדין;
(2) העותר לא פירט את מאמציו לאתר מעסיק חלופי ולכן לא הוכיח כי אכן פעל למציאת מעסיק כזה;
(3) אף אם ניתן היה לצפות מן המדינה לפעול כפי שדורש העותר, גם על עובדי סיעוד המגיעים לישראל מוטלות חובות דוגמת בירור שפת המדינה אליה הם מגיעים, ולכן את האשמה לקושי לאתר מעסיק לא ניתן להטיל רק על המדינה אלא גם על העותר.
על פסק הדין הוגש ערעור לבית המשפט העליון.
http://info1.court.gov.il/Prod03/ManamHTML5.nsf/16B95BC2CCFC9AD24225759A00560E40/$FILE/8C6CA61EA1FF923F42257584003BFA9E.html?OpenElement
