עובדות: שני המערערים הורשעו על ידי בית המשפט המחוזי בבאר שבע בעבירה של סחר בבני אדם, בסדרת עבירות זנות ובעבירה של הלנת שוהה שלא כדין. אחד המערערים זוכה מעבירה של אינוס. המערער הראשון נדון ל-7 שנות מאסר בפועל והשני ל-5 שנות מאסר בפעול, נוסף על מאסר על תנאי וקנס שנגזרו על שניהם. ההרשעה באה בעקבות עדות המתלוננת, שתיארה בעדות בבית המשפט כיצד הגיעה יחד עם אישה נוספת מטשקנט למצרים ומשם הוברחה דרך הגבול עד הבאתה לדירה בבאר שבע. אחד המערערים טען כי הוא התגורר בדירה וכי שלוש הנשים שהיו שם, בהן המתלוננת, הן שותפות שהכניס לדירה משום שהתקשה לשאת בהוצאות המגורים, ואילו המערער השני טעם כי רק ביקר את הראשון בעת שנערכה הפשיטה.
נפסק: בית המשפט העליון דחה את הערעור נגד עצם ההרשעה בעבירות של סחר בבני אדם וקבע כי הממצאים העובדתיים של בית המשפט נתמכים בשורה של ראיות, אולם קיבל את הערעור בכל הנוגע להרשעה בעבירה של מעשה מגונה וזיכה את המערער ממנה מחמת הספק וזאת לאחר שהגיע למסקנה כי אין ראיה לסתור את הטענה לפיה המערער הפציר במתלוננת עד שנתרצתה. באשר לעונש, נפסק כי העבירה של סחר בבני אדם היא עבירה חמורה המצדיקה ענישה משמעותית, ולכן, למעט הפחתת שנה אחת מעונש המאסר על המערער שזוכה מעבירה של מעשה מגונה, אין מקום להתערב בעונש.
