עובדות: לפי כתב האישום המערער קשר קשר עם אדם נוסף לרכוש ארבע נשים, שלוש מהן שוהות שלא כדין ואחת מהן אזרחית ישראל, העסיק אותן בזנות, כלא אותן ולא איפשר להן לצאת ללא ליווי. המערער לא הכחיש כי ניהל בית בושת אך טען כטענת "הגנה מן הצדק" כי הוא שימש כמודיע משטרתי ולכן המשטרה עצמה עיניה נוכח פיעלותו האסורה. בית המשפט המחוזי דחה את הטענה וקבע כי המערער אמנם שימש מודיע משטרתי אולם לא היה הסכם מפורש או משתמע בינו לבין המשטרה, לפיה היא לא תפעל נגדו. כמו כן בית המשפט המחוזי דחה את הטענה העובדתית, לפיה המערער לא ידע כי הנאשם הנוסף רכש את הנשים. בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער בשורת עבירות, בהן כליאת שווא וסחר בבני אדם, וגזר עליו 5 שנות מאסר בפועל בנוסף לפיצוי שישולם למתלוננת. נפסק: בית המשפט העליון דחה את הערעור נגד עצם ההרשעה וקיבל את ממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי. כמו כן נדחה הערעור על חומרת העונש, ונקבע כי נוכח חומרתה וכיעורה של עבירת הסחר בבני אדם, העונש שנפסק הוא עונש הולם.
