מועד פרסום: 22.2.2009
עובדות: העותר, אזרח טורקיה שנכנס לישראל באשרה לצורך עבודה, הגיש בקשה למקלט. לאחר הגשת הבקשה "נטש" את מעסיקו והפך לשוהה שלא כדין בשל כך, אף על פי שהוא החזיק במכתב מאת נציבות האו"ם לפליטים המעיד כי הוא מבקש מקלט. בית הדין לביקורת משמורת שוהים שלא כדין סירב לשחרר את העותר ממשמורת וזאת בטענה כי פנייתו בסמוך למועד בו הפך לשוהה שלא כדין מעידה על כך שבקשת המקלט הוגשה שלא בתום לב. לטענת העותר לא היה מקום לעוצרו מלכתחילה היות שהוא מחזיק ב"מכתב הגנה" מנציבות האו"ם לפליטים, ומכל מקום בחלוף למעלה מ-60 ימים בהם הוא עצור, היה על משרד הפנים לשחררו לאור הוראות סעיף 13ו(א)(4) לחוק הכניסה לישראל.
נפסק: בית המשפט לעניינים מינהליים קבע כי בעותר לא מתקיימים הסייגים לשחרור הקבועים בסעיף 13ו(ב) לחוק הכניסה לישראל, שכן הרחקתו אינה מתעכבת בשל חוסר שיתוף פעולה מצידו. הגשת בקשת מקלט אינה מהווה חוסר שיתוף פעולה עם גירוש מישראל. בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון, אף על פי שקיים שיקול דעת להימנע משחרור גם לאחר 60 ימים, הכלל הוא שחרור, ובמקרה זה אין הצדקה לסטות מכלל זה. במקרה זה, משפנה העותר לנציבות האו"ם לפליטים עוד לפני פקיעת רשיון הישיבה בו החזיק, ומשנשתנתה נקודת האיזון בחלוף למעלה מ-60 ימים בהם לא ניתן היה להרחיק את העותר, יש לשחררו בערבות מתאימה. בית המשפט אף העיר באשר לצורך לקיים ביקורת שיפוטית יזומה על מעצרם של שוהים שלא כדין בחלוף 60 ימים ממועד מעצרם ולצורך בנוכחות מתורגמנים בשימוע במשרד הפנים ובדיונים בבית הדין.
http://info1.court.gov.il/Prod03/ManamHTML5.nsf/610B0AFFE463BED942257565005578BD/$FILE/732C6915FC25F62342257565002479B6.html?OpenElement
