מועד פרסום: 26.1.2009
עובדות: העותרת, תושבת קבע בישראל, והעותר, אזרח ירדני, הגישו בשנת 2004 בקשה להסדרת מעמדו של העותר מכוח הנוהל להסדרת מעמדם של בני זוגם של תושבי קבע. רק כעבור כשנה ניתנה לעותר אשרת ביקור, ורק כעבור כשנתיים ניתן לו רישיון מסוג ב/1 במסגרת ההליך המדורג. על פי קביעת משרד הפנים ההליך המדורג, שאורכו חמש שנים ושלושה חודשים, החל רק במועד בו קיבל רישיון מסוג ב/1. העותרים טוענים כי אין לזקוף לחובתם את השתהות משרד הפנים. כמו כן הם טוענים כי בהתאם לסעיף 3(2) לחוק הכניסה לישראל לא ניתן להעניק רישיון לישיבת ביקור לפרק זמן העולה על 27 חודשים, ותוצאת אי קיזוז פרק הזמן המתבקש היא מתן רישיון כזה לפרק זמן ארוך מ-27 חודשים. משרד הפנים מסתמך על הוראות סעיף 3א לחוק הכניסה לישראל, המאפשר הארכת רישיון לישיבת ביקור ל"עובד זר" לפרק זמן של עד 5 שנים במצטבר.
נפסק: בית המשפט לעניינים מינהליים קיבל את העתירה. נקבע כי המונח "עובד זר" שבסעיף 3א אינו מתייחס למי שקיבלו רישיונות ישיבה מכוח בקשה לאיחוד משפחות, ולכן לא ניתן להאריך רשיונות ישיבה כאלה מעבר ל-27 חודשים. כמו כן נקבע כי קיזוז תקופת ההמתנה במקרה מאפשרת את הגשמת תכלית ההליך המדורג של בחינת כנות הקשר, מרכז חייו של מבקש המעמד והעדרה של מניעה פלילית וביטחונית לאורך זמן.
http://info1.court.gov.il/Prod03/ManamHTML5.nsf/410237E9D78206264225754A0055E75E/$FILE/632CE3B7D07147D442257547003A5806.html?OpenElement
