עובדות: ערעוריהן של שלוש קטינות לא מלוות, אזרחיות ניגריה וגאנה, שנעצרו לצורך גירוש בגין שהייה שלא כדין. בעתירותיהן, שהוגשו על ידי האגודה לזכויות האזרח ומוקד סיוע לעובדים זרים, נטען כנגד מדינות משרד הפנים בנוגע לגירוש ומעצר של קטינים לא מלווים. טענתן של המערערות היא כי אין לגרש קטין לא מלווה מבלי שפגש לפני כן בפקיד סעד, שערך תסקיר וקבע כי טובת הקטין היא לגרשו למדינת מוצאו ווידא כי הקטין ייקלט על ידי משפחתו או על ידי רשויות מדינת המוצא. כמו כן נטענו שורה של טענות ביחס להסדרי מעצרם של קטינים לא מלווים וביחס לחובותיה של מדינת ישראל בהקשר זה בהתאם למשפט הבינלאומי (לפירוט טענות המערערות ראו עיקרי הטיעון שהוגשו מטעמן לבית המשפט העליון). במהלך הדיון בערעורים כל המערערות הפכו לבגירות, ומשרד הפנים גיבש נוהל המערב עובדים סוציאליים בהליכי המעצר של קטינים לא מלווים.
נפסק: בית המשפט העליון, בהרכב מורחב של שבעה שופטים, קבע שנוכח הפיכתן של המערערת לבגירות והנוהל החדש שהוצג על ידי המדינה הוא אינו מוצא לנכון לפסוק בשאלות המשפטיות התיאורטיות שהובאו להכרעתו. צוין כי הטענה כי חוק הנוער (טיפול והשגחה), התש"ך-1960 חל על כל קטין הנמצא בישראל, ובכלל זה על קטינים המצויים במשמורת התקבלה על ידי המדינה. נקבע כי הוראות הנוהל הן סבירות ועולות בקנה אחד עם הוראות הדין.
