העובדות: העותרת נכנסה בשנת 1995 לישראל ועבדה בה כדין, יצאה מן הארץ, ושבה אליה בשנת 2001. משרד הפנים נתן לה רישיון ישיבה לצורך עבודה בענף הסיעוד, אף על פי שעברה את תקופת השהייה המקסימלית המותרת בחוק, וחידש את הרישיון מעת לעת. אולם לאחר תקופה מסוימת, ולאחר שהחליפה מספר מעסיקים, סירב משרד הפנים והוסיף ולחדש את רישיונה, ובהמשך אף עצר אותה בגין שהייה שלא כדין.
נפסק: בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים קיבל את העתירה, וקבע כי הרישיון שניתן לעותרת בטעות אינו בטל מעיקרו, ולכן היה על משרד הפנים לנהוג בו כאילו הוא רישיון תקף, ולהפעיל עליו את אמות המידה המיוחדות שנקבעו בחוק להארכת רישיונות ישיבה של עובדי סיעוד שקיימת תלות בין מעסיקם לבינם.
נפסק: בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים קיבל את העתירה, וקבע כי הרישיון שניתן לעותרת בטעות אינו בטל מעיקרו, ולכן היה על משרד הפנים לנהוג בו כאילו הוא רישיון תקף, ולהפעיל עליו את אמות המידה המיוחדות שנקבעו בחוק להארכת רישיונות ישיבה של עובדי סיעוד שקיימת תלות בין מעסיקם לבינם.
