פסק דין מיום 13.5.08
העובדות: המשיבה, אזרחית הפיליפינים, הועסקה בישראל כעובדת סיעודית של ניצולת שואה. הקשר ההדוק שנרקם בין השתיים הוביל לעתירה שהוגשה לבית המשפט המחוזי, בו התבקשה הארכת אשרתה של העובדת אצל המעסיקה, בשל התלות הרבה שפיתחה המעסיקה בעובדת. בית המשפט המחוזי קיבל את העתירה, קבע כי יש להעניק למשיבה אשרה ורישיון ביקור למשך שנה מיום מתן פסק הדין. כן, הורה, כי רישיון זה יוארך בתום השנה לתקופות נוספות של שנה, באם יימצא כי הנסיבות לא השתנו. מדינת ישראל ערערה על פסק דין זה לבית המשפט העליון.
נפסק: הערעור התקבל. ברוב דעות, קבע בית המשפט העליון כי אין להאריך רשיונות ישיבה של עובדי סיעוד במקרים דומים. השופטת פרוקצ'יה, בדעת מיעוט, סברה, כי קיימת אפשרות כזו בהתאם לאחד מסעיפי חוק הכניסה לישראל, המאפשר הארכת רישיונות ישיבה של מהגרי עבודה "אם נתקיימו נסיבות מיוחדות וחריגות של תרומה של העובד הזר לכלכלה, למשק או לחברה.
לביקורת על פסק הדין
לינק לפסק הדין:
http://elyon1.court.gov.il/files/06/900/021/r08/06021900.r08.htm
