העובדות: העותרת היא קורבן סחר לזנות, אזרחית אוקראינה. היא נעצרה בשנת 2004, הועברה למקלט לקורבנות סחר, ברחה ממנו ונסחרה שוב. באפריל 2006 הגיעה שוב למקלט, והפעם הסכימה להעיד כנגד סוחריה. בפברואר 2007 ניתנה לה אשרת שיקום לשנה. ביולי ביקשה העותרת לצאת לארצה, בשל מצבה הנפשי הקשה של אימה, ולחזור לאחר הביקור לישראל, על מנת להמשיך בשנת השיקום. בפועל, התארכה חזרתה לישראל מעבר למצופה, בשל קושי בהסדרת מסמכיה ובשל מצבה של אימה. כעבור שלושה חודשים, החליט משרד הפנים לבטל את האשרה אשר הוענקה לה, בשל החשש כי היא מתכוונת להשתקע בישראל, ולא לחזור אליה למטרות שיקום.
נפסק: בית המשפט דחה את העתירה, מן הנימוקים הבאים:
תקופת השיקום, לפי טיבה, מיועדת להתבצע ברציפות, תוך מתן תמיכה, הדרכה וסיוע. השיקום לא נועד להעשות למקוטעין, מדי כמה חודשים. דומני, כי מששהתה העותרת בארץ מוצאה, אוקראינה, מסוף חודש יולי 2007 ועד לימים אלו, למעלה מחצי שנה, הרי ששוב אינה זקוקה לשיקום, וחייה חוזרים - כדרך שטענה ב"כ המשיב - בנסיבות כאלה או אחרות, למסלולם הרגיל, בארץ מוצאה. השיקום על-פי הנוהל, לא נועד אלא לשיקום שהוא פועל יוצא מעצם הפגיעה שבסחר בנשים. מצב משפחתי רעוע ומצב כלכלי קשה, ככל שהם נוגעים ללב, הרי שהם כשלעצמם אינם מצדיקים שיקום על-פי הנוהל. רשאי היה המשיב להסיק מאופן התנהלותה של העותרת, כי היא אינה זקוקה עוד לשיקום לפני חזרתה לארץ מוצאה, וכי במה שנוגע לפגיעה שנפגעה כתוצאה מסחר בנשים, הרי שהיא שוקמה. על-פי השתלשלות העניינים והחומר שעמד בפני המשיב, החלטתו איננה בלתי סבירה, ולא ראיתי הצדקה להתערב בה.
http://www.takdin.co.il/search/mail_container.aspx?path=/nepsdoc/0L34oE3GpCLmnC3WmNsrqTIumDoveT6ri/1080_mtu.07.html&ts=&cp=0
