פסק דין של בית המשפט העליון, בו נדחתה הטענה כי סעיף 13ו(ב)(1) לחוק הכניסה לישראל, הקובע כי אין לשחרר ממשמורת שוהה שלא כדין שהרחקתו נמנעת או מתעכבת בשל חוסר שיתוף פעולה מצדו. בית המשפט קבע כי סייג זה לעילות השחרור נועד לתכלית ראויה ועומד במבחני המידתיות. יחד עם זאת, בית המשפט העליון חזר על העיקרון, לפיו מעצר לכוח חוק הכניסה לישראל לא נועד לטעמים של כפייה או ענישה, קבע כי יש צורך בקיום ביקורת שיפוטית עיתית קפדנית על המעצר, בין השאר כדי לבחון אם הגירוש עדיין נמנע בשל חוסר שיתוף פעולה, קבע כי לצד הבחינה אם העצור משתף פעולה יש לבחון האם גם המדינה נוקטת בכל האמצעים כדי לקדם את הגירוש, והמליץ כי החוק יתוקן כך שיחייב קיום ביקורת עיתית של בית הדין לביקורת משמורת.
